אנחנו לא שק תפוחי אדמה, יאמר מי שיאמר, אלא בני אדם שסביבתם רוחשת בכל רגע נתון במסרים שנועדו עבורם ובמידע, אותו הם מעבדים על פי יכולותיהם ופתיחותם. כשאנו בוטחים באינטואיציה הפנימית שלנו אנו מעוררים בעצמינו קשב ומודעות המנחים אותנו, בבחירות אותן אנו בוחרים. כהורים אנו מבקשים מילדינו שיבטחו בעצמם, שיתנו אמון בחשיבה העצמאית שלהם ושלא יגבילו את עצמם למסרים המגבילים, של דפוסי החשיבה הקולקטיביים. מעשנים רבים, אינם נותנים אמון בעצמם, שיהיו מסוגלים לעמוד איתן בויתור ובהתמודדות עם הרגל העישון. החברה הטמיעה בהם בדרכה את הקושי הצפוי להם, בתהליך הגמילה ובכך, התנתה אותם לחוות זאת הלכה למעשה. ״כאשר יגורתי בא לי״ הוא אחד מעקרונות החיים שעל המעשן לשנן, אם נצפה לקושי נפגוש בו בכל עוצמתו אך אם נשאף לתהליך מעצים וקליל, נווכח עד מהרה עד כמה הוא אכן קליל. ההזכרות מעוררת במעשן את ההקשבה. הקשבה לקול הפנימי שלו ולתדר הנכון שלו. מחד הוא יוצר את ציפיותיו על קרקע איתנה ויציבה יותר ומאידך הוא מותיר מקום למסתרי הקיום. בכח כוונתו הוא מגלה שיש בכוחו להסיט את עולמו, לאפיקים שייחל להם עמוק במסתרי ליבו. הציפייה נוגעת לעתיד יש לה משקל רב בכל הנוגע לדמיון שלנו. כשאנו מצפים להתרחשות מסויימת בחיינו אנו עושים זאת רק לאחר שהמערכות והסנסורים הפנימיים שלנו סיימו את מלאכת עיבוד הנתונים ושיקלולם. אם אנו מצפים כמעשנים להכשל בתהליך הגמילה, מובטח לנו שנכשל, משום שכשאנו מאמצים אמונה לגבי עצמינו, אנו לרוב מאששים אותה ולבסוף מאמינים בתקיפותה עלינו. הנבואה שמגשימה את עצמה שואבת את כוחה לא רק ממערכת אמונותינו אלא גם מאופיו של הדיאלוג אותו אנו מקיימים עם עצמנו, מהכרת מגבלותינו ויכולותינו, מנכונותינו ופתיחותינו, מאמונתינו ביכולתינו להיות ממוקדים במטרתינו לאורך זמן, מזכותינו לשינוי בחיינו ועוד ועוד. הכוונה היא הביטוי הפעיל של רצונינו. היא למעשה מה שאנו שואפים להשיג. כשאנו ממקדים את רצונינו בכיוון של התפתחות אנו מעוררים בתוכינו אפשרויות חדשות. ככל שנתמיד ונחזיק בכוונתינו להחלץ ממעגל העישון נגלה כי אנו לא לבד, שיש מישהו הנענה לכוונתינו ובדרך נסתרת מזמן עבורינו כל תמיכה אפשרית.