המודעות היא הערנות והתצריף של כל אותם דברים ששימת הלב שלנו מופנית אליהם. כשאנו מודעים אנו קושרים לפתע בין כל הארועים הפוקדים אותנו וטווים את דרכינו ביתר תשומת לב. כל מראה שאנו חוזים בו, כל קול שאנו שומעים וכל רגש אותו אנו חווים מפורש על ידינו ביחס לזכרונות שנרשמו בנו. כשאנו בוטחים בידע הפנימי שלנו, שינחה אותנו לאפיקים של התפתחות, אנו מכשירים את תפיסתינו לגשר בין המסרים שאנו מקבלים עם רצונותינו העמוקים ביותר. פעולת העישון נרקמה עם אורחות חייו של המעשן ונטמעה בחלוף השנים, עם כל אחת מפעולותיו היומיומיות. המעשן הופך נרגז רק מעצם המחשבה שעליו לוותר על ההרגל המסב לו עונג והמאפשר לו להתמודד ביתר קלות עם החיים הלוחצים. זאת היא העדות להתרחקותו ממודעותו לחייו כמכלול. על כך יש להוסיף שהרגל העישון הוא ביטוי תחושתי/גופני המצוי הרחק מעולם החשיבה הרציונאלי. בכוחה של מודעותו בלבד יזהה המעשן את הכשלים שבתפיסתו ומאידך, יפנים את יכולתו להזין עצמו במסרים שיעוררו בו את כוחו הפנימי. באי מודעותו, נדמה המעשן לאדם המחזיק בידיו מפת דרכים שאינה מגלה לו כל דרך להתפתחות, אלא משיבה אותו, לדרכים המוכרות ואפופי העשן שהכיר. בתהליך ההזכרות מתעורר המעשן למציאות חייו ומתפנה לשרטט בעצמו את מפת הדרכים שלו. כשהמעשן מסיט את מבטו מהחוץ פנימה אל תוך עולמו הפנימי, עולה לפתע שלהבת קטנה בליבו ומאירה לו את דרכו. קול קדומים מנחה אותו בדרכו, מעניק לו השראה ומגלה לו שכל התשובות לשאלות המקננות בו שוכנות בקרבו פנימה. הריכוז הוא יכולתה של דעתינו להתמיד בהתבוננותה על דבר אחד, לאורך זמן. ובמילים אחרות ביכולתינו למקד את תשומת הלב שלנו ולהעמיק בכל פעם, בדבר שלפנינו. העדר ריכוז משמעו שמחשבותינו נודדות ושיש בנו דחף להמצא במרחב וזמן אחרים. הריכוז אינו פעולה זניחה משום שהוא הערובה ליכולתינו להעמיק בדבר שאנו רוצים בו. כשאנו מרוכזים אנו ממוקדים, שלווים ויציבים יותר. כשאנו מתמידים בפעולת הריכוז גם מודעותינו מתחזקת. עוררותה של המודעות והערות והשגתו של הריכוז, כרוכים בנשימה שלנו. נוכחותה של הנשימה והמודעות לעוצמתה, יש ביכולתן להשיב אותנו אל הרגע העכשוי, בו אנו ערים ומרוכזים. ובאופן מליצי, אל דאגה, העולם לא יברח לך בזמן שאתה מרוכז בדבר כלשהו.